לפני כ 22 שנים גרנו בהרים לצידה של ירושלים, במקום יפיפה, חווים את הטבע במלוא עוצמתו. יחידת הדיור ששכרנו הפכה במהרה למקום האחסון של בגדנו וחפצינו המועטים, כל שעניין אותנו היה לחבור ולהיות בטבע. מדי יום נהגנו לצאת לטיול ארוך בהרים, לפנינו ומאחרינו משתרכים עדת כלבים מבסוטים. כל ערב לעת שקיעה היינו לוקחים פקעת שמיכות וצועדים איתה לראש הגבעה מחוץ ליישוב, שם על ראש הר טרשים היינו פורסים שטיח. את השטיח הכבד סחבנו פעם אחת ובכל בוקר לאחר יקיצתנו היינו מגלגלים אותו ומניחים לצידו של עץ החרוב . בכל פעם מחדש, ברגע שהיינו פורסים את השטיח על פני האדמה, הפכנו את הטריטוריה בין רגע לשלנו, היא היתה הבית שלנו. על השטיח הפרוס, היינו מסדרים ברוב פאר את מצע השמיכות והיינו נשכבים וצופים בכוכבים, הבית הזה היה הכי מוגן בעולם.

זו היתה ההתחלה של תחושה חזקה שמבינה שבשביל להרגיש “בית” מספיקה הגדרת הטריטוריה ולו רק בהנחת שטיח (ואנשים אהובים לידך).

או אם תרצו את זה קצת יותר פואטי.

wherever I lay my mat  that’s my home

את התחושה הזו פגשנו שוב ושוב והיא שבה ופיתחה עצמה לאחר כשנתיים כשגרנו בחוות בודדים בנגב. באחד הימים הגיע לביקור חבר שבדיוק חזר מטיול בירדן ובאמתחתו מחצלת עשויה סיבי פלסטיק מקושטת בדוגמא אתנית. החבר פרש את המחצלת בקלילות רבה ושוב פעם עלתה התחושה הזו של כיבוש טריטוריה מוגנת ואינטימית. הוקסמנו, התאהבנו במוצר הגאוני, הכל-כך פשוט ופרקטי הזה.

עכשיו נותר להבין איך משיגים מחצלת כזו.

היום כשבכל תחנת דלק יש מחצלות, מוזר לחשוב שאז לא היו מחצלות בישראל ! –

נסענו ושאלנו והגענו לבחור בדואי נחמד שיכול לקנות בכפר כלשהו בשטחים, זאת הייתה הרכישה הראשונה שלנו. אין ספק שלנוודים שכמותנו עידן חדש התחיל.

אמנם אנחנו נוודים בנשמתנו אבל נוודים עם סטייל (: שהעיצוב והאסתטיקה הוא מגרש המשחקים שלנו. 

אז עשינו מעשה חיפשנו ומצאנו את מפעל הייצור השותף שלנו שייצר לנו מחצלות לפי העיצובים שלנו !

וכך בכל שנה אנו מעצבים קולקציה חדשה ורעננה.

נכון להיום, אנחנו גרים בחוקוק. הצילום שאתם רואים למעלה אלה הנופים שמקיפים אותנו, אם תמשיכו עוד קצת בשביל תתגלה לכם כנרת כחולה ונהדרת. כאן המשרד והמחסן שלנו ומכאן המחצלות נשלחות לכל חלקי הארץ עם חברת השליחויות.

את הצילומים באתר צילמו חברים יקרים בבתים של חברים ובבית שלנו כמובן.

ואת האתר היפה הזה עשתה אחותי, מיכל לם המוכשרת !

ולמה קוראים לנו גאו ? טוב, זה כבר סיפור אחר… בהזדמנות …

נשתמע (-: ורד ודורון